1. תקצוב לפי הצעת מחיר אחת בלבד. בלי שותף מקומי שעורך השוואות, בעלים מחו״ל לרוב מקבלים את הצעת המחיר הראשונה שהם מקבלים — וזו ההצעה היחידה שיש להם בסיס אמיתי לשפוט אם היא הוגנת או גבוהה מדי.
2. הנחה ש"לא צריך היתר" היא נכונה. לקבלנים יש מוטיבציה כלכלית להתחיל מהר, ודרישות היתרים מאטות את זה. אימות עצמאי — במקום קבלת הבטחה בעל פה — הוא ההבדל בין שיפוץ חלק לבין בעיה משפטית בהמשך.
3. הערכת חסר של הפתעות בבניינים ישנים. מערכות חשמל מיושנות, קירות נושאים במקומות בלתי צפויים, ואינסטלציה שדורשת החלפה מלאה ולא עבודה קוסמטית הם הכלל בדירות ישנות בירושלים, לא היוצא מן הכלל. הצעות מחיר המבוססות על סיור שטחי מפספסות את אלה באופן שגרתי.
4. אי-בניית מנוף לחץ בחוזה לפני תחילת העבודה. ברגע שההריסה מתחילה, שינוי הזמנה לא ניתן בקלות להשוואה מול הצעת מחיר שנייה — והתמחור נוטה לשקף זאת. בעלים המנהלים משא ומתן על שלבי תשלום ותנאי חוזה מראש שומרים על מנוף אמיתי אם משהו משתבש.
5. הסתמכות על הקבלן לאשר את העבודה של עצמו. למי שביצע את העבודה יש ניגוד עניינים ברור בשיפוט האם היא בוצעה כראוי. דילוג על אימות עצמאי הוא הסיבה הנפוצה ביותר לכך שבעלים מגלים בעיות רק בסיור המסירה הסופי — כשזה יקר לתקן.
הפתרון לכל חמש הטעויות דומה במהותו: אימות, מכרזים תחרותיים, ותנאי חוזה שנקבעים לפני תחילת העבודה, לא במהלכה.
טעות מספר חמש היא זו שבעלים מתחרטים עליה הכי הרבה — ראו בדיוק איך נראה אימות עצמאי תקין כדי שתדעו מה לדרוש.